fbpx

פברואר 2021

אלאן: עד גיל שלושים וחמש לא היה שום דבר יוצא דופן בחיי. שום דבר ראוי לציון. הימים היו דומים מאוד ליצירות ברוק לכלי מיתר. רגוע. שלו, חוזר על עצמו. שנות בית הספר עברו ללא מרידות וללא שום דבר מיוחד. כך

אני נמצאת יותר ויותר זמן בארץ עוץ. ככה מאז שאני בת שלושים וחמש. (מחשבה) מאז שסוזן התחילה ללמוד בתיכון. זוהי נערת הטלאים. תופרת עשתה לי אותה. זו לא התבושת היחידה שיש לי. יש לי את "אוזמה", יש לי את "דורותיי",

התחלתי כשהייתי בת 6, אמא נתנה לי מקל של מטאטא ודוד הארבו מרח עליו מין צבע כסף, בעצם יותר נכון אפור, ואני ירדתי מיד למרתף והתחלתי להתאמן. אחר כך שאמא זכתה בפרס הגדול והיא אמרה שזה סימן טוב, היא שלחה

אני אוהבת להריח טרמפנטין. אבל הם נותנים לי לצייר רק בצבע על בסיס של מים כמו אלמוזין או קריליק, העיקר של יהיה על בסיס טרמפנטין. כי לפעמים אותו ואז הם חושבים שאני רוצה למות. אפשר למות גם מצבעי אלמוזין או

הטבחית: הלוואי שהייתי יודעת מי אתה. בטח אף אחד. מה יש בך? כלום. למה אני איתך? לא יודעת. מי אתה? מה אתה? מאיפה? מה? סתם. איך יצאת לי בדיוק אתה, אני לא מבינה. נורא מוזר. יש המון, ומכולם אתה. ולמה?

הייתי רוצה לספר לכם כיצד הכרתי את בעלי. זה היה בהצגה "מלכת האמבטיה" בתיאטרון הקאמרי. ממש לכלוך וזוהמה. אף על פי שבאתי לבד, בחלק השני לא יכולתי להתאפק יותר וצעקתי. למעשה זו לא הייתי אני. כל ההורים השכולים, כל האלמנות,