מחבר: ארתור מילר

שם מחזה: מראה מעל הגשר

חכה רגע, אני מספר לך מש'ו. הוא שר, ת'מבין. מה ש- לדעתי זה בסדר, אבל לפעמים הוא עולה לכזה צליל, ת'מבין. זאת אומרת-גבוה. ת'מבין למה אני מתכוון? אני יודע מה זה טנור, אדון אלפיירי. זה לא שום טנור. אני מתכוון שאם היית בא לבית ולא היית יודע מי שר, לא היית מחפש אותו, היית מחפש אותה. אני אומר לך מש'ו אדון אלפיירי. אני מנסה להסביר את המחשבות שלי. לפני כמה לילות האחיינית שלי הוציאה מהארון שמלה שכבר קטנה עליה, בגלל שבשנה האחרונה היא גדלה כמו על שמרים. הוא לוקח את השמלה פורס אותה על כל השולחן, חותך אותה 'חת, שתיים, שלוש יש שמלה חדשה. זאת אומרת, הוא נראה כל כך מתוק, כמו מלאך- אפשר היה ממש לנשק אותו למה שהוא היה כל כך מתוק. אדון אלפיירי, צוחקים עליו בנמל. אני מתבייש. בובת נייר הם קוראים לו. עכשיו גם בלונדי. האח שלו חושב שזה בגלל שיש לו חוש הומור, אתה מבין- ובאמת יש לו- אבל לא בגלל זה הם צוחקים רק שהם לא יגידו את זה בקול בגלל שהם יודעים שהוא קרוב שלי, שהם יצטרכו להתעסק איתי אם הם יעשו חוכמות, אתה מבין? אבל אני יודע למה הם צוחקים, וכשאני חושב שהבחור הזה שם עליה ידיים, אני יכול- זאת אומרת שזה ממש אוכל אותי, אדון אלפיירי, בגלל שאני עבדתי קשה בשביל הבחורה הזאת. ועכשיו הוא בא לבית שלי ו-? אתה מתכוון להגיד לי, שאפילו אם הוא פרחח? אם הוא- מה אני יכול לעשות? אני פראייר, מה כבר פראייר יכול לעשות? עבדתי כמו חמור עשרים שנה בשביל שפרחח יוכל לשים עליה אדם, זה מה שעשיתי. זאת אומרת, בתקופות הכי קשות, הכי קשות, כשלא הגיעו אוניות לנמל, אני לא חיפשתי לי חיים קלים- גירדתי משהו- כשהמזחים בברוקלין היו ריקים, הלכתי להובוקן, סטייטן איילנד, ווסט סייד, ג'רזי, לכל מקום- כי הבטחתי. הוצאתי מהפה שלי כדי לתת לה. הוצאתי מהפה של אשתי. הסתובבתי רעב הרבה ימים בעיר הזאתי! ועכשיו אני צריך לשבת בבית שלי ולהסתכל איך איזה פרחח בן כלבה- שבא משום מקום! שאני נתתי לו לישון בבית שלי! שנתתי לו את השמיכות מהמיטה שלי והוא הולך ושם את הידיים המלוכלכות והמטונפות שלו עליה כמו גנב מחורבן! הוא גונב ממני! אני- להתראות.