fbpx

שחף

מחבר: אנטון צ'כוב
שם מחזה: שחף

יופי בחיי? איזה יופי? (מציץ בשעונו) מוכרח לחזור לכתיבה, סליחה. נגעת הפעם בנקודה כאובה, וזה דיי מרגש- וגם קצת מרגיז. אבל בואי נמשיך לדבר, בואי נדבר על חיי היפים והקורנים… במה נתחיל? ידוע לך בוודאי מה זו אידיאה פיקס. יום ולילה מטרידה אותי מחשבה אחת ויחידה- אני מוכרח לכתוב אני מוכרח לכתוב, אני פשוט מוכרח, וכאשר אני מסיים כתיבתה של יצירה אני חש דחף בלתי מוסבר לכתוב עוד אחת ועוד אחת… אני כותב במין בהילות, בלי להפסיק, בלי היכולת לעשות שום דבר אחר. ובכן, אני שואל אותך- מה יפה כל כך ומה קורן כל כך בחיים כאלה? הנה אני כאן איתך, דיי פנוי אפשר לומר, ועם זאת איני יכול לשכוח אף לא לרגע שרומן בלתי גמור מחכה לי על שולחני. אני מעיף מבט לכיוון ההוא ומבחין בענן דמוי פסנתר… ומיד צץ בי הרעיון לנצל עובדה זו באחד מסיפוריי הבאים- “ענן דמוי פסנתר חלף מעליי ביער”. ברגע הבא מזהים נחיריי בושם של פרח כלשהו, ומיד אני רושם לי הערה בתוך מוחי: “ניחוח כאוב… פרח מוות קרוב… לשבץ בתוך תיאור של ליל קיץ כלשהו”… אני מזנק לעבר כל מילה או משפט שאני משמיע, לעבר כל מילה שאת משמיעה, ונועל אותם בחיפזון במזווה הספרותי שלי- לכל מקרה שאמצא בהם שימוש כלשהו בעתיד. כשאני מסיים יצירה, אני רץ מיד לתיאטרון או יוצא למסע דיג, וזהו הזמן שבו עליי להירגע ולשכוח את עצמי- אבל לא! משהו, מין כדור ברזל אולי, מתחיל להתגלגל בתוך מוחי- רעיון לרומן חדש: מיד אני נהדף על ידי עצמי בחזרה אל שולחן הכתיבה, ושם אני נאלץ להמשיך ולהמשיך בכתיבתי שוב ושוב, כדי לחזור ולהמשיך ולהמשיך ולחזור… וכך זה חוזר על עצמו תמיד תמיד… ואין לי מנוח מעצמי. אני חש כאילו אני מכלה את חיי. ובכן, כשאני כותב זה מהנה אותי. ואני גם נהנה לעבור על ההגהות, אבל… ברגע שהדבר מופיע בדפוס אני לא יכול לסבול אותו יותר. אני נוכח מיד שלא זה מה שרציתי ושלא לזה התכוונתי, שכל העניין יסודו בטעות, שהוא לא צריך היה בכלל להיכתב, ואז הקהל קורא את הדבר ואומר “כן, מקסים דווקא, כתוב בפיקחות רבה… מקסים, אבל רחוק מאוד מטולסטוי”… או- “יצירה סבירה בהחלט אבל אבות ובנים של טורגנייב הרבה יותר טוב”. וכך זה ימשיך עד יום מותי, כל מה שאכתוב יהיה מקסים ופיקחי ולא יותר. ולאחר מותי, יעברו ידידי על פני ארוני ויגידו: “כאן נח טריגורין, סופר טוב היה האיש, אך לא ברמתו של טורגנייב”.