fbpx

לשבור את הצופן

מחבר: יו וויטמור
שם מחזה: לשבור את הצופן

Katsavidi. טוב, זה נהדר, תודה רבה לך. אם אני יצטרך פעם לקנות מברג ביוון, אני אדע איך לבקש את זה. (הוא מחייך אל ניקוס) אתה מאזין מצוין. ניקוס מאיפסוס. היית צריך להיות פסיכיאטר יונגיאני (בשעה שהוא מדבר, הוא מתקן את הרדיו). פעם הלכתי לפסיכיאטר. לפני שנתיים בערך. הייתה לי בעיה עם המשטרה. הועמדתי לדין על עברה שהבריטים קוראים לה באופן מוזר "מעשה מגונה". זאת הייתה חוויה קשה ולא נעימה. לכן הלכתי לפסיכיאטר. סיפרתי לו הכול. כמעט. אפילו את החלומות שלי. הוא היה יושב לו ומקשיב. דיי דומה למה שאתה עושה, ניקוס מאיפסוס. הוא היה יושב לו ומקשיב ומקשיב ומקשיב. הרעיון היה למזג מחשבה ורגש. זאת תמצית הפסיכואנליזה היונגיאנית: מיזוג המחשבה והרגש. משימה בלתי אפשרית במקרה שלי. זהו. טוב. אתה יכול לנסות אותו עכשיו. תנסה אותו. תודה, ניקוס, תודה. (מחייך) זאת הרגשה טובה, נכון? לפתור בעיה, למצוא את התשובה, להצליח לעשות משהו. זאת הרגשה טובה. הכול, בעצם, זה כמו עם הרדיו הזה, זה הכול שאלה של חיבורים נכונים. (שהייה קצרה. רעיון עולה במוחו) לגלות לך סוד? סודי ביותר. אפילו לפסיכיאטר שלי אסור היה לי לספר את זה. אבל כיוון שאתה לא מבין אפילו מילה, זה בעצם לא משנה. זה קרה בתחילת המלחמה בבית כפרי אנגלי שנקרא "בלטצ'לי פארק". הגרמנים בנו מכונה שנקראה "אניגמה". היא הייתה ערמומית מאוד. היא הייתה ממציאה צפנים- ואיש לא היה יודע איך לשבור את הצפנים שלה. זאת הייתה הבעיה שהיינו צריכים לפתור. אם לא היינו פותרים אותה היינו מפסידים במלחמה- ממש ככה. אבל מאיפה מתחילים? טוב, התחלנו בניחושים. תהליך שבירת הצופן תמיד התחיל בניחוש. הייתי צריך לנחש מה פירוש המשפטים הראשונים של ההודעה. זה לא היה קשה כמו שזה נשמע משום שהודעות צבאיות מתחילות בדרך כלל במשפט טיפוסי: התאריך, השעה, שמו ודרגתו של השולח, דברים כאלה. ואז גילינו שאפשר להשתמש במשפט שניחשנו את תוכנו כדי ליצור שרשרת של משמעויות, של מסקנות, הגיוניות לכל אחד ממצבי החוגה. אם שרשרת הרמזים הזאת הובילה לסתירה- מה שבדרך כלל היה קורה- אז סימן שטעית, ואז היית צריך לעבור למצב הבא בחוגה. וכך הלאה. תהליך ארוך ומפרך. הזמן פעל נגדנו. לא ידענו מה לעשות. ואז, לפתע, יום אחד באביב, נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם יוטגנשטיין, התווכחנו על העובדה שהסתירה מעידה על קיומה של איזו שהיא השערה- ואז הבנתי מיד- שאני יכול להשתמש בהנחה הבסיסית הזאת בהיגיון מתמטי, כדי לבנות מכונה שתהיה לה המהירות הדרושה: מונה עם ממסרים חשמליים ומעגלים הגיוניים, אשר תבחין בסתירות ותאתר תופעות עקביות. מכונה של תאים קטנים, של מעגלים סגורים וסינכרוניות מושלמות, מכונה שתגלה תבניות במקום שאין בו תבניות. אם הניחוש שלך מוטעה, החשמל יזרום דרך כל ההשערות המשתמעות ויחסל אותן בין רגע- כמו תגובת שרשרת בפצצת אטום. אם הניחוש שלך נכון אז הכול יהיה עקבי- והזרם החשמלי ייעצר בצירוף הנכון. המכונה שלנו תוכל לבחון אלפי מיליוני אפשרויות במהירות מדהימה, ועם טיפת מזל היא תפתח לנו את הדלת. יותר מזה: כל החיבורים נעשו. היה בזה היופי הטהור של התבנית ההגיונית. היה היסוד האנושי. היחס המופלא מאוד בין התיאורטי והמעשי. איזה רגע גדול זה היה. ממש רגע נדיר. (שהייה) הו, כריסטופר… אם רק יכולת להיות שם. חד פעמי. רגע כזה הוא חד פעמי. (שהייה) בסופו של דבר מה שחשוב זה לא לשבור את הצופן. מה שחשוב באמת זה לאן אתה ממשיך משם. זאת הבעיה האמיתית.