fbpx

ליקוי מאורות

מחבר: כריסטופר המפטון
שם מחזה: ליקוי מאורות

גם לי יש לי אח אחד ושתי אחיות. ההבדל בינינו הוא שהאחים שלי מתים.אמא שלי הפילה שלוש פעמים לפני שנולדתי – הייתה לה נטייה למורבידיות, והוא שמרה את השאריות בארון בחדר-השינה, שים לב לאירוניה, משומרות באלכוהול. הם ישבו שם, ניקולא, סטפאני ואליזה, צפופים על המדף העליון בשלוש צנצנות ענקיות. בחיים לא אשכח את הפעם הראשונה שנתקלתי בהם, כשהייתי ילד קטן. שיחקתי בחדר השינה, פתחתי את הארון, מה שבחיים לא העזתי לעשות לפני כן, וראיתי את הצנצנות הענקיות. האור היה חלש מאוד ובהתחלה לא הצלחתי להבין מה יש בתוכן, אז עליתי על כסא. פתאום ראיתי את שלושה האנשים המצומקים האלה, מסודרים בשורה, תוקעים בי מבט ידעני בצורה מוזרה.לא היה לי מושג מי אלה. איכשהו קישרתי אותם לשימורי שזיפים, ובמשך שבועות לאחר מכן התהפכה לי הבטן כל פעם שאכלנו לפתן.כשגיליתי שהם בשר מבשרי, הם קיבלו משמעות אדירה בחיי. הייתי מסתכל איך אמא מנגבת מהם את האבק כל יום חמישי, ומתייעצת איתם בכל ענייני השעה. לא שהם עזרו לה במיוחד. הם שמרו על חוסר הבעה קבוע ומסתורי, ועם השנים, התחלתי להבחין במין שחצנות בגישה שלהם, מין זלזול משועשע כלפי האח הצעיר שלהם, וזה התחיל לפגוע בי מאוד.עם השנים, התחלתי לשנוא אותם יותר ויותר.הם יכולים להרשות לעצמם להיות שאננים, חשבתי, הכל הלך להם בקלות והם לא יודעים ממה הם נחלצו. אבל אין להם זכות לבוז לי רק בגלל שהיה לי פחות מזל משלהם. כשאמא אמרה לי כמה קשה ומסוכנת הלידה שלי הייתה, הייתי מרגיש שנפלה פה טעות איומה ושנועדתי לעמוד על המדף, איתם, בצנצנת זכוכית גדולה, שקוע בהרהורים אילמים, ופעם בשבוע מנוגב. “אם אחד מכם היה נשאר בחיים”, אמרתי להם, “זה לא היה נופל עלי. הכל באשמתכם”. הם החזירו לי מבט, מרוצים מעצמם, סקפטיים, בלי למצמץ. וקינאתי בשלווה שלהם.לילה אחד, בסך-הכל לפני שנתיים, השתכרתי עוד יותר מהרגיל. הייתי ממש בתחתית התהום, לא יכול להיות מצב יותר גרוע. כמו שקורה מפעם לפעם, היה לי התקף הקאות לא סימפטי, דם נקרע מתוכי, וחתיכות של הזוהמה ששפכתי לעצמי במשך שנים, רציתי למות, אתה מכיר איך זה, הכי גרוע שאפשר. אז אני נהיה אלים. כשאני רואה את הדברים כמו שהם. הלכתי לארון והסתכלתי על ניקולא, סטפני ואליזה, יושבים שם בנוחות, שופעים חוכמה ושמחה-לאיד. והרמתי את המקל שלי וניפצתי את הצנצנות. אני זוכר שיטפון של אלכוהול – והבזק של תמונה גרוטסקית שלהם, לכודים בצנצנות השבורות שלהם, ואז התעלפתי. למחרת, כשבאתי לבדוק, הם חזרו למקום הקבוע, בצנצנות זהות, ואמא לא אמרה על זה מילה. לפחות ראיתי הבעה ברורה של תיעוב על הפנים שלהם, אחרת הייתי חושב שכל המקרה היה בסך הכל סיוט.