fbpx

ליל העשרים

מחבר: יהושוע סובול
שם מחזה: ליל העשרים

אני לא רוצה להיות גיבור. אני בסוף הדרך. אני על ראש ההר. עוד מעט הלילה ייגמר, החלום ישבר. אני לא נכנס לזיכרון, אני הורס את כל ההיסטוריה, אני לא רוצה להגיד לבני “והגדת לבנך”- אנחנו דור המדבר שצריך למות במדבר, והילדים אם לא מתו, אם הם חיים ושואלים שאלות- שיסתכלו על עץ, על פרח, על ציפור, ויקבלו תשובות. לשתות יין הם צריכים, לנגב פיתה בשמן זית ולשכוח. לא “זכור את אשר עשו לאבא שלך”, לא “זכר” לשום דבר – סתם לקום בבוקר, ללכת לבית הספר ללמוד חשבון, לשחק כדורגל, לא בתחרויות זיכרון עם עצמנו. ילדים היזהרו ממוזיאונים. ילדים, היזהרו ממוזיאונים לתולדות העם. אל תלכו למוזיאונים- המורה תגיד זה היה כך וכך, ואתם תסתמו את האוזניים, תזמזמו משהו. ייקחו אתכם לאתרי קברות, גבעת התחמושת, מחנות ההשמדה- ואתם תסתכלו בטוסיק של הילדה שלפניכם ותפוצצו חצ’קון. וכל מעשי הגבורה ייכנסו לכם פה ויצאו לכם פה. ילדים אני שואל אתכם- הרי השטן כבר עשה את הנורא מכל- למה, למה לחזור ולהצניח אותו בלבבות? ילדים חיים- גם אני הייתי ילד. מה יעזור לכם אם תדעו מה עבר עליי? למה? האם תכירו אותי יותר טוב? אני מפלצת. הייתי פעם פרח, והגיעו אנשים טובים תרבותיים והשחירו אותי וברחתי מהם והגעתי לאדמה הזאת ורציתי לצמוח ולא נתנו לי- ביזו אותי, דרכו עליי, השליכו אותי לצד הדרך. קראו לי בשמות- קראו לי סבון, קראו לי אבק אדם, קראו לי צ’יזבטניק, התביישו בי. אני אשיר שיר- “פרח נתתי לנורית, פרח יפה וכחול. תפוח נתתי לנורית נתתי הכול. נורית אכלה התפוח, הפרח זרקה בחצר, והלכה לה לשחק עם ילד אחר” ילד שנולד בארץ…