fbpx

לדבר עם

מחבר: ג'ין מרטין
שם מחזה: לדבר עם

חדר הלבשה בתיאטרון. שולחן וכיסא. על השולחן מונחים כלי האיפור להצגת הערב. ברמקול שומעים את מנהל ההצגה מכריז "צלצול ראשון! חמש עשרה דקות להתחלה!" השחקנית נכנסת במהירות וניגשת לשולחן. היא לובשת קימונו מעל תחתונית. במשך הקטע היא גומרת להתאפר ומתלבשת להצגה. למרות שלמעשה אין מראה, היא מביטה דרכה כאילו ישירות לקהל. היא מדברת אל שותפה בלתי נראית. שחקנית: כבר היה צלצול ראשון, לא? או וואו! אז מה, באמת הולכים לעשות את זה. בטח. זה באמת די משונה את יודעת? זאת אומרת, הם יושבים שם, נכון? יושבים שם, זוללים ממתקים, שמים קצת פודרה על האף. מי הם בכלל? למה הם מחכים? מי יודע אנחנו עושים והם מסתכלים. אנחנו גומרים- הם מוחאים כף. הם הולכים הביתה- אנחנו הולכים הביתה. מה זה היה? מי יודע? מה שאני באמת רוצה לדעת, זה איך לכל הרוחות הם מסוגלים בעיר הזאת בלי מעדה סינית טובה. בשנה שעברה שיחקתי את קאטרין ב" אמא קוראז' " אצל אחת קרה וחמוצה ממזרח גרמניה. היא יושבת לה על שרפרף, לא זזה במשך כל החזרה. העיניים שלה עצומות, לא מגיבה בכלל. באמת! הרגשתי כמו בתסכית רדיו. איך שלא יהיה, אחרי שבוע היא מזמינה אותי לבירה ומציעה לי לשכב איתה כדי לתפוס ראש עם המחזה. אמרתי לה שאם היא רוצה לתפוס ראש עם המחזה שתשכב עם המחזאי, ואז היא אומרת: " אבל יקירתי, ברטולד מת כבר לפני שלושים שנה." ואז עניתי לה: " אם ככה אתם ממש מתאימים זה לזה." אוקיי אוקיי אוקיי, אז היה צלצול ראשון ואני תקועה כאן מתכוננת לערב מזוויע של חשיפה עצמית, והם יושבים להם שם קוראים בתוכנייה, קוראים את תולדות חיי, את יודעת, משהו אישי. להכיר אותי קצת מקרוב, ומה שאני רוצה לדעת… את חושבת ששמתי מספיק צבע על העיניים? יופי. ומה שאני רוצה לדעת זה מי הם בכלל? מה שפייר פייר, לא? מה שאני רוצה… חוץ מתאורה נורמלית בחדר ההלבשה הזה… מה שאני רוצה זה שיביאו לי תוכנייה עם תולדות החיים של הקהל, את יודעת, שלפחות נתחיל בתור שווים… אני לא יודעת עליהם כלום, בורה מוחלטת… איפה הם גרים, איזו הצגה ראו בזמן האחרון, מה הצבע שהם אוהבים מה ההעדפה המינית שלהם, את יודעת, דברים אלמנטאריים. מפני שאז אנחנו באותה סירה, נכון? אני חושפת קצת והם חושפים קצת. ואחר כך, מי יודע, אולי ניפגש פעם לאיזה כוסית, מפני שאז… מפני שאז יש חילופי דעות ממש ולא סתם זיבולים, כמו "אני לאור הזרקורים ואתם שם בחושך", מה שמתחיל כבר להימאס עלי. (קולו של מנהל ההצגה: צלצול שני. צלצול שני בבקשה!) טוב. צלצול שני. בסדר. (מתחילה להתלבש) זאת אומרת, אין לי שום דבר נגד האנשים האלה, הנשמות האלה ששלמו כסף טוב, חלק בוודאי יגידו יותר מידי כסף בשביל ערב של… ערב של… (היא מפסיקה לרגע כאילו נזכרת במשהו) בידור. וואו. חשבת על זה פעם?… מה את בעצם, את בידור. אני יכולה להתייחס אל עצמי בתור הרבה דברים, אבל אני לא רואה את עצמי בתור… תראי, מה שבאמת הייתי רוצה… פעם אחת… אחרי הכניסה שלי, זה לצעוד לקדמת הבמה… (צועדת לקדמת הבמה) ישר לשפת הבמה, ולהגיד, סליחה, סליחה, אפשר להדליק את האור באולם בבקשה. (אורות עולים) היי בסדר, תודה. והייתי רוצה להביט בהם, להסתכל בעיניים לאנשים שבאמת מאמינים שאני זה בידור… היי… מה שלומכם? הייתי רק מביטה בהם, את יודעת, באמת מביטה בהם… (היא מביטה. שקט ארוך למדי) ואז הייתי אומרת… זה כבר הרבה יותר טוב… זאת אומרת זה יותר טוב לראות את הפרצופים האלה. הייתי אומרת שאני… קצת שבירה, קצת מוטרפת… אתם יודעים, חוסר ביטחון עצמי והכול. ההרגשה שאת לא נאהבת… שאת לא יודעת כלום, לא יודעת מספיק בשביל להיות נאהבת… ושיש לך…. אני לא יודעת… משבר של ביטחון עצמי… הגדרה טובה, לא? שקשה לשחק… קשה להיות בידור לאנשים שאת לא מכירה… שבחיים לא הסתכלת עליהם. אז בסך הכול הייתי צריכה לראות אתכם הערב. בסדר? רק לרגע. זה הכול… בסדר?