fbpx

לדבר עם

מחבר: ג'ין מרטין
שם מחזה: לדבר עם

אלאן: עד גיל שלושים וחמש לא היה שום דבר יוצא דופן בחיי. שום דבר ראוי לציון. הימים היו דומים מאוד ליצירות ברוק לכלי מיתר. רגוע. שלו, חוזר על עצמו. שנות בית הספר עברו ללא מרידות וללא שום דבר מיוחד. כך גם בתיכון. דודי, עורך דין מקוניטיקט הרים כוסית כדי לברכני ביום הולדתי התשע עשרה ואמר כדי לתאר אותי, והתכוון בהחלט באופן חיובי, שאני "לא מפתיעה". בקולג'. קולג' רגיל ביותר, אהבתי מוסיקה. אהבתי אמנות. אם אני לא טועה למדתי במגמה לגיאוגרפיה. והיום אין לי מושג בשביל מה ולמה. לו הייתי מתה אז, משעמום חמור נאמר, בקפיטריה, תוך כדי אכילת אפונה היו כל אלה שמכירים אותי מסכימים פה אחד שעל המצבה שלי יהיה כתוב "היא עשתה כל מה שאמרו לה". או יותר נכון "היא עשתה מה שנדמה היה לה שיאמרו לה לעשות". פגשתי את בעלי, ארתור, במסיבת תה חגיגית לרגל יציאתו לגמלאות של יועץ הפקולטה של מרכז הנוער הנוצרי. הוא הרים כוסית, אני חושבת שזאת הייתה כוסית לימונדה, ושנתיים לאחר מכן נישאנו, אחרי פגישות שבועיות בשלוש מסעדות המציעות אוכל רגיל בהחלט. אני בטוחה שהיינו האחרונים בדור שלנו שנישאו בבתוליהם. נולדו לנו שני ילדים. הראשונה בת והשני בן. שני מקומות עבודה. שני בתים. ואז ביום נישואינו החמשה עשר ארתור עזב אותי. הוא אמר שאין לי מה לתת יותר. הוא גם אמר שהחיים לא הותירו בי שום סימן. בשבועות שחלפו סבלתי בעיקר מזה שלא הצלחתי לסבול. נעשיתי מכורה לסנגריה וערכתי ביקורים חטופים בבארים לבודדים. ערב אחד ליווה אותי למכונית איזה מוסיקאי שהציע לשכב איתי בין שני קווים צהובים משום שיש לו "הפסקה בין שתי הופעות". אני התנגדתי והוא התרגז וחתך אותי כאן. עמדתי מפוחדת וגם קצת במבוכה באמצע ים האספלט והבטתי בתדהמה בטיפות הדם הנוטפות על נעליי הבז' שלי. מאז שיש לי צלקת גיליתי להפתעתי שבפעם הראשונה בחיי אנשים מביטים בי לא בלי סימפטיה ובעניין. ולא סוג האנשים שהכרתי קודם. בהחלט לא, אלה אנשים מעניינים, אנשים שהחיים כן הותירו בהם סימן. הסימן, הצלקת שלי הפכה אותי במובנים מסוימים לטיפוס יותר חירותי. הכתם הזה נתן לי בטחון. והבנתי אז או זמן קצר לאחר מכן, שיתכן שצריך להציג את חינו לראווה על העור שלנו. אז זה מה שאני עושה. השפיפון הוא מוחמד קאסטפה, שכרך את חייו סביב חיי ולימד אותי שיש לחצים, סכנות, אפילו סוג של השפלה כל כך נפלאה שזה ממש כפוי טובה להתנגד לה. הציפור הזו שעפה אחוזת אימה היא אמא שלי. החרמש הזה, עדות למעשה שעשה בי המוסיקאי שלי ממגרש החנייה. החבצלת הפורחת הזו משחיתה ובלתי נשכחת היא מריאן שהורתה לי את הדרך במותה. על כף ידי השמאלית, ישו הצלוב, לזכר האח שלטון שהושיט לי יד לעזרה, כך הוא חשב, ובתמורה סבל כאב וייסורים. שמש זורחת לאלכס, מפלצת בעלת שני ראשים לג'ימי וקאל. סחלב… לא מוזר? אני מזהה את הריח שלה אבל לא מצליחה להיזכר בשם. כל אלה הותירו בי סימן. טוב, אתם הרי רואים את זה. מותר להגיד לכם משהו? תנו להם להותיר בכם סימן. מפני שתראו, הטובים שבינינו אספו כל כך הרבה סימנים בחיים שהם בעצם כמו… מעשה רקמה. והאנשים האלה, שהחיים הטביעו בהם סימן נמשכים זה לזה ועסוקים בפענוח הסימנים. הרגעים האלה של קירבה הם תמצית החיים. והגלוי הזה של שפת הסימנים, אני באופן אישי קוראת לזה אהבה, מחזיק מעמד כל עוד יש מה לפענח. אחר כך זה נגמר. לפעמים אלה שהחיים לא הותירו בהם סימן נמשכים אלי. הם נועצים בי עיניים… בחטף. מוקסמים וקצת מפוחדים. ובמגרשי החנייה, אני חותכת אותם. עושה סימן קטן. (נוגעת בלחי שלה) כמו זה. ואז הם מתחילים לחיות. עם קצת כאב. זאת אומרת, אם יש בהם מעט הבנה. אתם מבינים אותי? כן. אני חושבת שכן. כן, אני חושבת שכן, לחייכם (מרימה כוס לחיים).