fbpx

ילדי הצל

מחבר: תומר בן ציון
שם מחזה: ילדי הצל

נורית: שינוי השם מספיק בשביל לשכוח? יורם: לא, (קם) אבל זה מספיק בשביל להעמיד פנים. בארץ הזאת, הרוצה לשנות את הביוגראפיה- משנה את שמו. מעכשיו יהיה שמך יורם. יורם! יו, כמה רם! (צוחק צחוק סרקאסטי. כביכול מחקה את קולה של נעמי) כל כך השתנית מאז שבאתם אלינו. אם רק תלמד לרקוד קרקוביאק תהיה כמו כל אחד מאיתנו. כמו כל אחד מאיתנו! לעולם לא אשכח את הערב ההוא במוסד. הייתי תורן, יחד עם דובי ועם נעמי. ניקיתי את השולחנות. כמויות עצומות של אוכל נערמו על השולחן. כמויות שיכלו לפרנס את הורי, שם, במשך שנה. “מה לעשות עם השיריים?” שאלתי. “לאשפה!” ענה לי דובי. “אינני יכול”, אמרתי. שניהם התחילו לצחוק כאילו סיפרתי בדיחה טובה. פתאום התחלתי לשנוא את עצמי. אותם. את עצמי. את זיכרונותיי שמפריעים לי להיות אחד מהם. את יודעת מי זה היה דובי? ומה לא הייתי נותן אז בשביל להיות רבע דובי? תארי לעצמך: הבן הבכור של הקיבוץ. שחקן הנבחרת, הרקדן של המוסד, ואם זה לא מספיק לך- טרקטוריסט ונואם מצוין. פרסונה מפורסמת בכל העמק. הדוכס של העמק. ונעמי- החברה שלו. התחלתי לרצוח בתוכי את יוסל’ה. יוסל’ה מת! יחי יורם! כעבור שנה היה הכתר על ראשי, נעמי בזרועותיי. למדתי לרקוד קרקוביאק. התרגלתי. לכל התרגלתי ורק לסלט של דובי לא יכולתי להתרגל… בואי לקולנוע!