fbpx

זמן אמת

מחבר: יהושוע סובול
שם מחזה: זמן אמת

מה אתה? אפשר לחשוב! חרדל דיז’ון. הם לפחות פה. תורמים למדינה. מעלים את מפלס השפיות בארץ הזאת. אל תשחק את התמים: כאילו בזמנכם לא היו באנגים. זה מצחיק שאתה אומר שאתה אוהב את הארץ הזאת לא פחות ממני. אני לא אוהבת את הארץ הזאת. אני משחקת עם החבר שלי, גיל, בלתת שמות לילדים שיולדו לנו.שנינו דווקא מאוד אוהבים שמות ישנים:שרה,דויד,תמר, אבשלום. אבל מי יודע אם הילדים האלה בכלל יולדו? בוקר אחד יצלצלו בדלת, יעמדו שם קצין וקצינה ורופא.. כמה אפשר לספוג? כמה אפשר לפני שנעשים קשים ואטומים כמו אבן? אני ממש לא מתפלאת שאבא לא קולט מה שעובר על תום. ואמא לא קולטת מה שעובר על אבא. כדי להמשיך לחיות פה אתה צריך כל הזמן לשים חומות בינך ובין המציאות. כי המציאות פוצעת אותך כל יום יותר. אז אתה לא רוצה לשמוע, ואתה לא רוצה לראות, ואתה לא רוצה להבין. לאט לאט אתה נהפך למין חפרפרת עיוורת שמרגישה ביטחון רק בתוך המחילות התת קרקעיות שבהן היא חותרת בתוך החושך. כי כל יציאה החוצה יכולה להיגמר באסון. בסוף מרוב מחילות וחומות אתה בחי בבית סוהר אחד גדול. אני מסתכלת עליך ואני רואה שאתה כאילו חיה אחרת לגמרי. מסתובב חופשי באוויר, כמו ציפור, לא מפחד להסתכל, לא חושש לשמוע, אתה כאילו עשוי מחומר אחר לגמרי, חומר חי וחשוף, לא נעול בתוך שריון, לא מפחד להרגיש…