fbpx

הקפריזות של מריאן

מחבר: אלפרד דה מיוסה
שם מחזה: הקפריזות של מריאן

רק אני בעולם כולו, הכרתי אותו. אבן- בהט זאת המעוטרת צעיף אבל שחור, משקפת נאמנה את אישיותי. צעיף דק של עשב כיסה את שלמות נפשו העדינה. רק לגביי, חייו אשר עברו בדומיה לא היו חידה. הערבים הארוכים שבילינו יחד היו כנווה מדבר ירוק בשממה. קואליו היה החלק הטוב שלי עצמי השמיימה איתו. הוא היה אדם של תקופה אחרת. הוא הכיר את התענוגות והעדיף על פניהם את הבדידות, הוא ידע כי האשליה מסוכנת, אבל העדיף את האשליה על פני המציאות. האישה אשר הייתה נישאת לו הייתה זוכה באושר אדיר אך אינני יודע לאהוב. רק קואליו ידע. הטמון בקבר זה הוא כל אשר אהבתי על פני האדמה וכל אשר אוהב אי פעם. רק הוא ידע לצקת לנפש אחרת את מקורות האושר אשר מילאו את ליבו. רק הוא מסוגל למסירות ללא גבול. רק הוא הקדיש את חייו לאישה שאהב, באותה גבורה שבה קידם את המוות למענה. אני אינני אלא הולל חסר לב. אינני מכבד אף אישה. האהבה שבה אני זוכה היא כמו האהבה שאני מעורר: שיכרות בת חלוף של חלום. אינני יודע את הסודות שהוא ידע. שימחתי דומה למסכת מוקיון. ליבי זקן יותר ממנה. חושי קהים יותר. אני מוג לב. מותו עדיין לא ננקם. קואליו היה נוקם את נקמתי אם הייתי מת למענו. הקבר הזה שייך לי. אני הוא הטמון מתחת לאבן הקרה. הם שלפו את החרבות עבורי. אותי הם הרגו. שלום לך שמחת נעורים, שלם לך חוסר דאגה מטורף, שלום לכם חיי חירות למרגלות הר וזוב! שלום לארוחות שחיתות, למסיבות, לסרנאדות מתחת למרפסות מוזהבות. שלום לנאפולי ולנשותיה. שלום לנשפי המסכות, שלום לידידות ולאהבה! המקום שתפסתי על האדמה ריק עתה. אינני אוהב אותך מריאן. קואליו היה זה שאהב אותך.