fbpx

הנשים האבודות מטרויה

מחבר: חנוך לוין
שם מחזה: הנשים האבודות מטרויה

הקובה: האם הגיע גם זמני ללבוש בגד שק?להתחיל בעבודות הבית הבזויות? הביאו לי את כלי הניגוב והצחצוח! היכן גיגית הכביסה? אטביע בה את סערת ליבי! תנו לבנים צואים- חסד אחרון למלכות טרויה! או, אולי, אודיסיאוס,עלי עוד לחכות ולראות קודם מה יעלה בגורל בתי השנייה והאחרונה, פוליקסנה? עוד בתי פוליקסנה נותרה לי מה תעשו איתה? אני רוצה לדעת מה יעלה בגורל בתי פוליקסנה! אהה, פוליסנה, פוליקסנה, גם עליך נגזר למות! רצח על רצח על רצח, ללא תכלית וקץ! אודיסיאוס, עלי לשאול אותך שאלה לפני הוצאתה של פוליקסנה להורג…. לא מתה! לא נחרץ עוד גורלה! אודיסאוס, אתה חב לי את חייך.ודאי תזכור איך באת פעם לרגל בטרויה. התחפשת לקבצן. לבוש קרעים הופעת, פניך מרוחים בטינופת, דם קרוש על זקנך המדובלל. אבל הלנה חדרה במבטה את התחפושת ואמרה לי מי אתה. רק לי גילתה. כמה נמוך ומתרפס כרעת ברך לפני וביקשת על חייך. נתון היה לרחמי. עבד שלי היית אז. אתה זוכר גם מה אמרת לי? כן, היטבת להתחנן.ואני היא שנתתי לך את חייך. אני שחררתי אותך לחופשי. הודות ללב האם שבי. כשהבטתי מלמעלה, ראיתי את בני מתחנן לחיים. ואותו לב אם שבזכותו אתה עומד כאן, נשבר כעת לרגליך; האם תוכל להתנכר לו? הבט בעיני וענה לי: זה התגמול שאתה גומל לי? ואולי תאמר שאתה אישית היית מוותר על ההרג, אך העם דורש.?! אהה, העם, העם, אשר אותו לא שואלים, ואשר בשמו עושים אתם, המדינאים, את מעשי הפשע הגדולים שבעולם! האם יש עוד נבלה שלא נעשתה באצטלה של רצון העם?! כי באילו נימוקים תצדיק את המוות הזה?! המלחמה נגמרה, המתים נחים על משכבם, האם לא די דם נשפך פה על אדמת טרויה?! האם אין מספיק מתים בעולם גם בלי מוות פוליקסנה?! ורוח אכילס, האם לא רוותה דיה בדם בעלי ובני?! או אולי נחוצה לכם עוד נקמה, עוד דם, אם כך, למה פוליקסנה?! מה לבתי ולאכילס המת?! מי הכאיב לו פחות, מי נגע פחות לגורלו של אכילס מבתי האומללה?! אם נקמה אתם מחפשים- קחו את הלנה! באתם לטרויה בגללה, היא המנאפת, דרשו את דם אכילס ממנה! הירגו את הלנה! לא אודיסאוס, אל תענה לי, עוד לא גמרתי, עלי לכרוע ברך לפניך כפי שכרעת אתה לפני- הנה,על ברכי, ידי קופאת על שולי בגדך , כמו ידך אז על שולי שמלתי, מבקשת את גמולי:חיים תמורת חיים. אודיסאוס כל מה שאיבדתי חי עדיין בה, היא אוצר זכרוני, טרויה שאבדה לי, משפחתי, השאר לי אותה ולו כשריד, מזכרת עלובה בידי פליט… ולך יש כוח, אודיסאוס, אך לבך רחום! אתה לא תפגין את כוחך מול אישה זקנה שבורה חסרת כול, הן יחלוף הכוח פעם, הבט בי, קח דוגמא, בשעה אחת גזה תפארת הקובה בעשן נותרה רק יד מושטת…. אגממנון, אתה מצביא, לצדך שוכבת בתי קסנדרה; מה תיתן לי, אדון, בתמורה לילות האהבה שלך אתה? אילו שילומים עבור כול הרוך הצפוי לך במיטה נקבל ממך היא ואני? הוכח שנועמים לך ליטופיה, וזרוק לי תגמול קטן… בני אדם, שמעו פעם ללבכם, כולכם אבות, כולכם בנים לאמהות, אתם תחוננו אותה, הוי מצביאי יוון חכמי התחבולות, הלא תמצאו סדק אחד קטן בחומת המוות הגדולה, דרכו תוכל פוליקסנה בתי למלט את נפשה! אתם לא תהרגו את בתי פוליקסנה, אתם לא תהרגו את בתי פוליקסנה, אתם לא תהרגו! הרגו?! הרגו את פוליקסנה?! כול המילים הללו הובילו סחור סחור למילה אחת: " הרגו"? המלים. אשד מילים ניתך מפי- לשווא. הרגו את בתי. אודיסאוס, התבזיתי לרגליך לחינם. ואתה צפית מלמעלה במחזה שבו נשבר לב אם לרסיסים ושתקת. מה היו לכם זעקותיי, בידור ללוחמים בתום הקרב?! מתי תבינו סוף-סוף שגם יומכם יגיע?! פוליקסנה מתה,כמה פעמים יהיה עליי למלמל "פרימאוס מת, הקטור מת, פאריס מת," עד שיוטבע בליבי הצרוף: הם ומותם. ועתה גם פוליקסנה. פוליקסנה מתה. לכי, פוליקסנה, הצטרפי אל שורת הגוויות שבלבי, שכבי דומם. אך לא: היא קמה, היא הולכת, חיה, נושמת, צוחקת, אני משכיבה אותה- היא קמה, אני מכסה- היא מבצבצת; לכי, שכבי כבר, פוליקסנה, שכבי, אין לי כוח להשכיב עוד מתים, שכבי לך דומם, שכבו כולכם, הירגעו ותנו מרגוע לי. הביאו לי את גופת בתי לכאן. אני רוצה לרחוץ אותה ולעטוף אותה בתכריכים במו ידי. לו שאלו אותי אתמול מהי אם מאושרת הייתי עונה: מי שבניה גדלים, עתירי מזל ונכסים, נישאים באושר ומולידים צאצאים ורודי לחי. לו תשאלו אותי היום מהי אם מאושרת, אומר: הזוכה לקבור את בניה שלמים.