fbpx

אשכבה

מחבר: חנוך לוין
שם מחזה: אשכבה

אין לי כסף. הוא שותק מפני שהוא ישן. היא שפכה עליו דלי מים רותחים מפני שכעסה עלי בגלל הירושה. היינו בחדר כביסה, אני כיבסתי והוא שכב והביט בתקרה. בן חצי שנה. היא לקחה דלי מים רותחים ושפכה עליו.ככה. הוא צרח אולי שעה, אח”כ נרדם. לקחה דלי מים רותחים ושפכה. עכשיו הוא ישן. למה אני לא יכולה להעיר אותו? זה התינוק היחיד שיש לי.אני עוד לא בת שבע- עשרה. הלכתי והלכתי כל היום, המוח היה ריק, לא חשבתי על כלום, רק נתתי לרגליים ללכת. היה טוב ככה, ללכת. כשהולכים חושבים שיהיה טוב. לפנות ערב הגעתי לבקתת החובש בעיירה חלפוקה. שלום. שלום לך אדוני החובש. אני מהעיירה דרופקה. באתי לכאן עם התינוק שלי. שפכה עליו דלי מים רותחים. היינו בחדר הכביסה, אני כיבסתי והוא שכב והביט בתקרה. בן חצי שנה. לקחה דלי מים רותחים ושפכה עליו. בהתחלה צרח אולי שעה וח”כ נרדם. מאז הוא ישן, אדון חובש, ואני לא יכולה להעיר אותו, הנה, תראה, אני לא יכולה. למה אני לא יכולה להעיר אותו? הוא לא רעב? תמיד הוא מתעורר בכל שלוש- ארב שעות ומבקש לינוק, ועכשיו.. עשה שיחיה, אדוני. רק עשה שיחיה. אני מתפללת.. כל היום התפללתי…זה היחיד אצלי, הראשון והיחיד… למה שישפוך מישהו מים רותחים על תינוק בן חצי שנה ששוכב ומחייך לתקרה… הלכתי בחזרה במהירות, אפילו איבדתי בדרך את מטפחת הראש, הבטתי בשמיים וחשבתי: איפה עכשיו נשמתו של התינוק שלי, האם היא הולכת אחרי או נשארת שם למעלה, בין הכוכבים, וכבר איננה חושבת עלי? כמה רבה הבדידות בשדה בלילה, ובתוך כל שירת הטבע הזאת, בין צעקות שמחה שאינן פוסקות, כשאני עצמי לא יכולה לשיר ולשמוח, כאשר למעלה ניבט ירח, בודד גם הוא, והינו הך לו גם אביב עכשיו או חורף , אם בני האדם חיים או מתים… לבדי, לבדי. אתה היית אילם. עוד היית קטן, עוד לא ניתנו מילים לכאבך, רק יבבת בימי חייך כמה יבבות, בבית קטן כשהיית רעב, כשהתבוננת בשמים וראית לאיזה עולם באת, ועוד יללה אחת גדולה וממושכת בקעה ממך כששפכו עליך את המים הרותחים וכשמשהו בך ידע: חיים אלה קצרים ועגומים, תמו. אילו בכיתי, אדוני, היה קל יותר לעולם. היו אומרים: “יש עוול אך יש גם פורקן”. לא אבכה. ואם ישאלו אותי: “לא ניצבת אף פעם על איזו פרשת דברים?” אענה:” ניצבתי. לפנות ערב אחד, על קבר התינוק שלי, יכולתי לבכות ויכולתי לשתוק. והחלטתי” תינוק שלי!…תינוק שלי!… הנה אעצום את עיני, אראה שיחים ועלים, הנה הם, צבעוניים, במלוא פריחתם, ואז אני אומרת: הנה העלים, החיים, הכול פורח, ובין העלים אבי ואמי, והדודים והדודות, ושם מתחבא גם אתה, הנה אתה!.. תינוק שלי, אתה שם, אתה חי, ומי אמר שההזיה היא שקר, שקר הם חיינו, שקר העולם, העולם האמיתי נברא כשעוצמים עיניים, האמיתי הוא שם, כשאיננו פוקחים אותן שוב לעולם. אז פקחתי את עיני. הלילה העמיק כוכבים רחוקים קרצו ומצמצו, איש לא בא, קמתי והלכתי משם.