fbpx

איבנוב

מחבר: אנטון צ'כוב
שם מחזה: איבנוב
אני אדם לא טוב, עלוב ואפסי, צריך אדם להיות עלוב גם הוא, בלוי ושתוי כמו פאשה, כדי לאהוב אותי ולכבד אותי. איך אני בז לעצמי, אל אלוהים! איך אני שונא עד עומק הנפש את הקול שלי, הצעדים שלי, הידיים שלי, את הלבוש הזה, את המחשבות שלי. נו, האם זה לא מצחיק, לא מעליב? עוד לא עברה שנה מאז הייתי בריא וחזק, הייתי רענן, לא נלאה, לוהט, עבדתי באלה הידיים עצמן, הייתי מדבר כך שהייתי מביא לידי דמעות אפילו את הבורים הגדולים ביותר. ידעתי לבכות כאשר ראיתי צער, התרתחתי כאשר נתקלתי ברשע. ידעתי מה זאת השראה, ידעתי את הקסם והפיוט של לילות שקטים, כאשר אתה יושב אל שולחן הכתיבה משקיעה עד זריחה. הייתי מלא אמונה, הסתכלתי בעתיד כמו בעיני אמא היקרה… או שהייתי משתעשע בחלומות… ועכשיו, או, אלי! אני סחוט ויגע ואין בי אמונה, ימי ולילותיי עוברים עליי בבטלה. הידיים והרגליים לא נשמעות לי. האחוזה מתפוררת לאבק, היערות נאנקים מתחת לגרזן. (בוכה) האדמה שלי מביטה בי כמו יתומה. אני לא מחכה לשום דבר, לא מצטער על שום דבר, הנפש רועדת מאימה מפני יום המחר… והפרשה עם שרה? נשבעתי לאהוב אותה לנצח, ניבאתי אושר, גוללתי לנגד עיניה עתיד כזה שלא נראה לה אפילו בחלום: והיא האמינה, בכל חמש השנים ראיתי איך דעכה מכובד הקורבנות שהקריבה, איך תש כוחה במאבקה עם המצפון. אבל אלוהים רואה ויודע, אף לא מבט אחד עקום שלחה אליי, לא מלת תוכחה…! ואז מה? אני חדלתי לאהוב אותה… כיצד? למה? בשל מה? אני לא מבין. הנה היא סובלת ימיה ספורים, ואני כמו האחרון בפחדנים, בורח מפניה החיוורות, מחזה השקוע, מעיניה המתחננות… בושה, בושה! (הפוגה). לסאשה, הילדה, נוגעות צרותי עד הלב. היא מתוודה על אהבתה לי, שאני כמעט זקן, ואני משתכר שוכח הכול בעולם, כמכושף ע"י מוסיקה, וקורא בקול: "חיים חדשים! אושר!" וביום המחרת אני מאמין בחיים אלה ובאושר כשם שאני מאמין בשדים… בשד הבית… אז מה איתי? לאיזו תהום אני דוחף את עצמי? מניין החולשה הזו שבי? מה קרה לעצבים שלי? די שאשתי החולה תפגע קצת באהבתי העצמית, או המשרתים לא ימלאו את רצוני, או הרובה יחטיא, ואני כבר נעשה גס, מרושע, לא דומה לעצמי. (הפוגה) אני לא מבין, לא מבין, לא מבין! פשוט מתחשק לי לירות כדור במצח.